פסק-דין בתיק תא"ק 8192-07

התובעים רכשו בניין שבו קומת מרתף ובה שלושה מחסנים, שבשניים מהם מחזיקים הנתבעים ומפעילים בהם חנות. התובעים טוענים, כי לנתבעים אין כל זכות להחזיק במחסנים וכי פלשו אליהם שלא כדין ועל-כן במסגרת תביעה זו, עתרו הם לפינוי הנתבעים מהנכס. מנגד טוענים הנתבעים, כי זה שנים רבות (למעלה מארבעים שנה), שהם שוכרים את המחסנים וכי הם בעלי זכות של דייר מוגן.

אין מחלוקת כי אין בידי הנתבעים את הסכם השכירות, שלקיומו הם טוענים ואף אין ברשותם ראייה על תשלום דמי המפתח, שאותם שילמו, לפי טענתם.

המחלוקת היא אפוא, עובדתית ועניינה בשאלה, אם עלה בידי התובעים להוכיח את פלישת הנתבעים ואם עלה בידי הנתבעים להוכיח את טענתם באשר לזכותם בנכס.

א.         הערה על שמיעת התיק ומתן פסק הדין

2.         תובענה זו לרבות הראיות שנשמעו במסגרתה, נשמעה לפני כבוד השופט (בדימוס) יצחק מילנוב, אשר פרש לגמלאות לאחר שהצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם וקודם למתן פסק הדין. משחלף המועד שנקבע בסעיף 15(א) בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ובהתאם להנחיית נשיאת בית משפט זה, הועבר התיק אליי למתן פסק-דין.

תקנה 177 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שעניינה "רציפות הדיון", קובעת כי אם נמנע משופט לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר לנהוג בעדויות כאילו הוא עצמו שמע אותן, ורשאי הוא להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו. לפיכך, פסק הדין יינתן מבלי שהעדויות שנשמעו בפני כבוד השופט מילנוב תשמענה פעם נוספת (ראו: ע"א 2449/08 טואשי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט (2010), פסק-דינו של כבוד השופט ס' גובראן בפסקאות 12-11. כן ראו גם: ע"א 534/69 אהרן שושני נ' יפה אלזם, פ"ד כד(1) 145, 147 (1970); ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק, פ"ד כז(1) 768, 773 (1973); ע"א 387/74 יוסף אברהם נ' בתי מרגוע ומלונות "היוזם" בע"מ, פ"ד כט(1) 353, 356 (1974); ע"א 577/94 אורות ייצוג אמנים והפקות ואח' נ' גלי עטרי, פ"ד נא(5) 241, 249 (1997)).

3.         לשלמות הדברים יוער, כי במהלך החודשים האחרונים הגיש בא-כוחם הנוכחי של התובעים בקשות שונות, ובין השאר בקשה לקיום דיון לפני השופט שאליו תועבר התובענה למתן פסק-דין. הבקשות הועברו אל נשיאת בית-משפט זה, כבוד השופטת ש' דותן, אשר נתנה החלטות ביניים באותן בקשות מבלי להידרש אל הבקשות לגופן. עם קבלת התובענה לשם מתן פסק הדין, סברתי שיהיה זה נכון לבחון את הבקשות לאחר לימוד התיק. כך אמנם עשיתי, אולם לימוד התיק והמסקנות שאליהן הגעתי ייתרו, כך  לטעמי, את הצורך להידרש לכל אותן בקשות.

ב.         עיקרי העובדות וההליכים

4.         בחודש יולי 2006 רכשו התובעים בניין ברחוב חפץ חיים 6 בשכונת זיכרון משה בירושלים. זהו בית אבן מבתיה הראשונים של השכונה (אשר נבנתה בראשית המאה העשרים), העומד על תילו ככל הנראה, למעלה ממאה שנה. חזית הבניין כאמור, ברחוב חפץ חיים וחלקו האחורי ברחוב פרי חדש (להלן - הבניין או הנכס). בקומת המרתף מצויים שלושה מחסנים, שהכניסות אליהם הן דרך סמטה המחברת בין שני הרחובות (רחוב יצחק שולאל). קודם לרכישה ובסמוך לה, התגוררו בבניין מספר דיירים שהיו במעמד של דייר מוגן, שבעניינם התנהלו הליכים משפטיים לפינויים ובסופו של דבר כולם פונו וקיבלו פיצוי כספי.

הנתבעים, המחזיקים בשניים מהמחסנים בבניין ששטחם כיום כ-52 מ"ר (להלן - המחסנים) ומפעילים בו חנות, טוענים כי הם שוכרים את המחסנים זה למעלה מארבעים שנה בשכירות מוגנת. לטענתם, רכשו את זכות הדיירות המוגנת מכוח הסכם שכירות ותשלום דמי מפתח, אשר בעת התשלום היה בסך של 10,000 ל"י. עם זאת לטענתם, הסכם דמי המפתח אבד ואינו בנמצא וכך גם אבדה הקבלה המאשרת את תשלום דמי המפתח. עוד טענו, שבכל מקרה לא הוכיחו התובעים 1 ו-3 כי הם בעלי זכויות בנכס וכי לכל היותר התובע 2 הוא בעל 7/44 מהזכויות בנכס.

לעומת זאת, התובעים טוענים כי הנתבעים, הנתבע 1 (להלן - הנתבע) ובנו הנתבע 2, אינם מחזיקים במחסנים כדין וכי פלשו אליהם שלא כדין. על-פי טענת התובעים, בשנת 1993 פלש הנתבע אל אחד המחסנים, ששטחו 12 מ"ר (להלן גם - המחסן הראשון) וכעבור זמן קצר, בשנת 1993 או בשנת 1994, פרץ הנתבע קיר המפריד בין המחסן שאליו פלש אל מחסן צמוד (להלן גם - המחסן השני) וסיפח אף אותו אל המחסן שאליו פלש, ומאז הוא מחזיק בשני המחסנים. במועד כלשהו בין השנים 2002 ל-2004, חפר הנתבע בחזית המחסן שברחוב פרי חדש כדי לאפשר כניסה אל המחסנים מן הרחוב, הפך את המחסנים לחנות והחל להפעיל במקום חנות למכירת כלי בית וצבע.

לטענת התובעים, העובדה שקומת המחסנים לא הייתה מאוישת והעובדה שלבעלי הבניין ישנם יורשים רבים, שחלקם אינם חיים, חלקם אינם בישראל ואחרים לא דאגו לשמור על זכויותיהם בנכס, אפשרו את הפלישה המתוארת, שנעשתה שלא כדין.

5.         לאור טענות התובעים כאמור, הגישו הם ביום 15.7.2007 תביעה בסדר דין מקוצר שבה עתרו לפינוי הנתבעים מהמחסנים. בקשה למחיקת כותרת שהגישו הנתבעים התקבלה בהחלטת הרשמת מיום 4.8.2008 וכתב ההגנה מטעם הנתבעים הוגש ביום 18.9.2008.

יוער כי במהלך שמיעת התביעה ועוד קודם לכן, הוגשו מטעם הצדדים בקשות לסעדים זמניים, אשר לא ראיתי צורך להרחיב בעניינם במסגרת זו.

6.         בישיבת קדם המשפט מיום 26.1.2009 נקבעו שתי הפלוגתות הטעונות הכרעה, אשר רק לגביהן הורשו הצדדים להגיש את ראיותיהם: האחת, עניינה השאלה אם הנתבעים פלשו אל המחסנים ואם כן זה מתי היה זה, או שמא הנתבעים מחזיקים בנכס כדין, ואם אמנם כך, אזי מכוח מה. השנייה, האם לתובעים 1 ו-3 ישנן זכויות בנכס ואם כן, ממתי הם בעלי זכויות אלו.

בהתאם להחלטה האמורה, הוגשו תצהירי הצדדים ומסמכים נוספים שצורפו אליהם ואשר יפורטו בהמשך הדברים. מטעם שני הצדדים העידו ארבעה-עשר עדים, אשר נשמעו ביום 5.5.2010, ביום 31.5.2010 וביום 28.6.2010.

לבקשת הצדדים, סיכומי טענות הצדדים הוגשו בכתב. מטעם התובעים הוגש ביום 17.8.2010 ומטעם הנתבעים הוגש ביום 17.8.2010. התובעים ביקשו להשיב לטענות הנתבעים בסיכומיהם, אך בשל התנגדות הנתבעים הוגבלה תשובתם לשני עניינים בלבד, וזו הוגשה ביום 5.12.2010. לעניין זה עוד נידרש בהמשך הדברים.

ג.          מסגרת הדיון ועיקרי טענות הצדדים

7.         שני הנושאים השנויים במחלוקת אשר טעונים הכרעה עניינם כאמור, שאלת זכותם של התובעים 1 ו-3 בנכס והשאלה אם אמנם הנתבעים פלשו אליו. המחלוקות בעניין זה הן עובדתיות ובהתאם לכך, סיכום טענותיו של כל אחד מהצדדים כלל סקירה של הראיות שהובאו, תוך הצגת טענותיו של כל אחד מהם, אשר ביקש לשכנע כי הדין עימו.